מים זוכרים מחשבה של שלום

השמש ירדה מאחורי ההרים, החרמון החשיך, והרוח יצרה מעגלים קטנים על פני המים.

"מאמו", שאל הילד, "המים ישנים עכשיו?"

"המים תמיד בתנועה", השיב המאמו. "גם כשהם נראים שקטים."

"לאן הם הולכים?"

"הם עוברים בין העננים, ההרים, האדמה, הצמחים, בעלי החיים ובני האדם. הם נעים בעולם ומחברים את החיים."

הילד טבל את אצבעותיו בברכה.

"המים האלה היו פעם בתוך ענן?"

"כן. ואולי גם בתוך עץ, נהר או אדם."

הילד הביט בטיפות שעל ידו.

"אז המים מכירים את כולם?"

"הם פוגשים את כולם."

"והם זוכרים?"

המאמו שתק לרגע.

"למים יש זיכרון. הם נושאים את סיפור המקומות שעברו בהם ואת מה שהחיים מסרו לתוכם."

"גם שמחה?"

"גם שמחה."

"וגם פחד וכאב?"

"גם אותם."

הילד הביט במים זמן רב.

"אפשר לדבר איתם?"

"אפשר. קודם עוצרים. זוכרים שהמים חיים, פונים אליהם בכבוד ומקשיבים."

"באיזו שפה?"

"בשפה שקדמה למילים. שפת הכוונה."

הילד התקרב אל שפת הברכה.

"זו הסיבה שהגעתם לכאן?"

המאמו הנהן. "ברכת רם נמצאת למרגלות הר חשוב, מוקפת קהילות, זיכרונות ותפילות. הגענו להקשיב למים ולעבוד למען איזון, חיבור ושלום."

"ומה המים אמרו?"

"הם ביקשו שנזכור את הקשר בין ההר למים, בין המים לאדמה, בין האדמה לגוף, ובין כל האנשים שחיים כאן."

הילד חשב על הכפרים שסביב הברכה.

"המים יודעים שיש בינינו גבולות?"

"המים עוברים דרך הגבולות שבני האדם מציירים. הם מזכירים שהחיים משותפים."

"ומה אתם נותנים להם?"

"הכרת תודה, מחשבה מסודרת והתחייבות לטפל בחיים. אנחנו משיבים מעט מכל מה שאנו מקבלים."

"גם אני יכול לדבר איתם?"

"מה אתה מבקש עבור המקום הזה?"

הילד התכופף ולחש:

"אני מבקש שכל האנשים שחיים כאן יזכרו שהם שותים מאותם מים."

אדווה קטנה נגעה באצבעותיו.

"הם שמעו אותי?"

"אם דיברת בכנות, השיחה התחילה."

"ומתי היא מסתיימת?"

"השיחה ממשיכה בדרך שבה תחיה. בכל פעם שאתה שותה, זכור שקיבלת חיים. בכל פעם שאתה מבקש שלום, תן לבקשה מילים ומעשים."

לפני שקמו שאל הילד:

"תחזרו לכאן?"

"העבודה מבקשת המשך. השנה נבקש לשוב לישראל, לנוע מן הדרום ועד החרמון, להקשיב למים ולחבר בין המקומות."

מאותו ערב, בכל פעם שהילד שתה כוס מים, הוא עצר ולחש:

"תודה שהגעתם אליי.קחו אתכם מחשבה של שלום."