הילד ששאל את המאמו למה האדמה רועדת

הילד ישב מול המאמו והביט באש.

סביבם כבר ירד הלילה. ההרים נעלמו בתוך החושך, ורק הצליל של הנהר המשיך ללוות את השיחה.

במשך זמן רב המאמוס שתק.

הילד חיכה.

בסוף הוא שאל:

"מאמו, מאיפה אנחנו באים?"

המאמו הרים את עיניו אל השמים.

"אנחנו באים מן האם הראשונה", אמר.

"מי היא האם הראשונה?"

" קוראים לה ג'אבה סה. היא המקור. המקום שבו החיים קיימים עוד לפני שהם מקבלים גוף. שם אנחנו חיים באלונה, בעולם המחשבה, הכוונה והרוח."

הילד הביט בידיו.

"ואז אנחנו מגיעים לכאן?"

"כן. אנחנו מגיעים אל האם השנייה."

"אמא אדמה?"

המאמו הנהן.

"היא מקבלת אותנו. היא נותנת לנו גוף, מים, מזון, אוויר ומקום לחיות בו. הזמן שלנו כאן קצר, ולכן אנחנו מגיעים עם משימה."

"איזו משימה?"

"לשמור עליה."

הילד חשב לרגע.

"אבל אנחנו ילדים שלה. איך ילד יכול לשמור על אמא שלו?"

המאמו חייך.

"באמצעות הדרך שבה הוא חי."

"מה זה אומר?"

"לשמור על המחשבות. לשמור על הגוף. לשמור על המים. לשמור על היחסים עם אנשים, עם בעלי החיים ועם המקומות שמאפשרים את החיים."

הילד הרים אבן קטנה מן הקרקע.

"האבן הזאת חיה?"

"יש לה מקום בתוך החיים", אמר המאמו. "לכל דבר יש מקור, תפקיד וזיכרון. גם לאבן. גם לנהר. גם להר."

"וההר מרגיש?"

"ההר מקשיב. הנהר נושא זיכרון. האדמה מגיבה."

"למה היא מגיבה?"

"למה שאנחנו עושים."

הילד התקרב מעט אל האש.

"זו הסיבה שיש רעידות אדמה?"

המאמו הוסיף ענף למדורה.

"כאשר הגוף שלך חולה, לפעמים הוא מתחמם."

"יש לי חום."

"נכון. החום מספר שמשהו מבקש תשומת לב. גם האדמה מדברת דרך חום, דרך מים, דרך רוחות, דרך שריפות ודרך תנועה."ֿ

"אז האדמה כועסת?"

"היא מבקשת להתנקות ולהשיב את הסדר."

הילד הביט בו בדאגה.

"ומה יקרה אם בני האדם ימשיכו לפגוע בה?"

המאמו שתק שוב.

"רבים שכחו שהם ילדים של האדמה", אמר לבסוף. "הם רואים הר וחושבים על מה שאפשר להוציא ממנו. הם רואים נהר וחושבים על כמה מים אפשר לקחת. הם רואים יער וחושבים על הקרקע שתישאר אחרי שיחתכו אותו."

"ואז מה קורה?"

"האדם מתחיל להתנהג כמו מחלה בתוך הגוף של אמא שלו."

הילד הוריד את מבטו.

"גם אני פוגע באדמה?"

"כל אדם משפיע עליה."

"אז מה אני יכול לעשות?"

המאמו הצביע על ראשו של הילד.

"העבודה מתחילה כאן."

"במחשבות?"

"באלונה. לפני כל מעשה קיימת מחשבה. לפני בית קיימת מחשבה על בית. לפני מלחמה קיימות מחשבות שמובילות למלחמה. לפני ריפוי נוצרת כוונה של ריפוי."

"אם אני חושב מחשבות טובות, העולם משתנה?"

"מחשבה טובה מבקשת גם מעשה מסודר."

"איזה מעשה?"

"לשתות מים מתוך כבוד. לאכול מתוך הכרת תודה. לדבר כך שהמילים שלך יוסיפו חיים. לטפל בגוף שקיבלת. להקשיב לאדמה לפני שאתה משנה אותה."

הילד חשב על הדברים.

"זה מספיק?"

"זה מקום להתחיל ממנו."

"אבל העולם גדול."

"גם זרע קטן."

הילד חייך.

אחרי כמה רגעים הוא שאל:

"אם השבטים בסיירה נאבדה יודעים את כל הדברים האלה, למה המאמוס יוצאים עכשיו מההרים?"

המאמו הביט אל הפסגות החשוכות של הסיירה נבדה דה סנטה מרתה.

"במשך דורות שמרנו על הסדר מתוך ההר. קיימנו טקסים, הקשבנו למים, טיפלנו במקומות הקדושים והעברנו את הידע מדור לדור."

"ומה השתנה?"

"הפגיעה הגיעה רחוק יותר. הנהרות נחלשו. הקרח בפסגות הצטמצם. מקומות קדושים נפגעו. המחשבה של העולם נעשתה מבולבלת."

"אז יצאתם כדי להזהיר אנשים?"

"יצאנו כדי להזכיר."

"להזכיר מה?"

"שיש להם אמא."

הילד הביט באדמה שמתחת לרגליו.

"ולמה אתם נוסעים לישראל?"

המאמוס עצם את עיניו לרגע, כאילו הוא מקשיב למשהו רחוק.

"יש מקומות בעולם שמחזיקים כוח, זיכרון ואחריות. ישראל היא אחד המקומות האלה. יש בה אדמה עתיקה, מקומות קדושים, כאב רב ותפילות רבות."

"ומה אתם עושים שם?"

"אנחנו מקשיבים."

"למי?"

"להרים. למים. לאנשים. לזיכרון שנמצא באדמה."

"ואז?"

"אנחנו עובדים כדי לסדר את המחשבה, להחזיר קשר ולבקש איזון."

הילד הביט באש שכבר החלה להיחלש.

"אתם יכולים לרפא את העולם?"

המאמו הביט בו זמן רב.

"ריפוי העולם שייך לכולם."

"גם לי?"

"גם לך."

"אבל אני רק ילד."

המאמו לקח את האבן שהילד החזיק והניח אותה במרכז כף ידו.

"כל אדם מחזיק חלק מן העולם."

הילד סגר את האצבעות סביב האבן.

"ומה יקרה אם כולם יזכרו?"

"הם יתחילו לראות את האדמה אחרת."

"ואז היא תפסיק לרעוד?"

המאמו הביט שוב אל השמים.

"כאשר הילדים זוכרים את האם, הם מתחילים לחיות איתה מתוך כבוד. משם יכול להיוולד עולם אחר."

הם ישבו יחד בדממה.

הנהר המשיך לזרום בחושך.

לפני שהילד קם ללכת, הוא שאל שאלה אחרונה:

"מה הדבר הראשון שעליי לעשות מחר בבוקר?"

המאמו חייך

.

"כשאתה פוקח את העיניים, זכור שקיבלת עוד יום בתוך הגוף של אמך השנייה."

"ואחר כך?"

"תשאל אותה איך תוכל לשמור עליה היום."