איך ההרים מדברים?
הילד ישב לצד מאמו גונימאקו על מדרון הסיירה נבדה. לפניהם התרוממו הפסגות הלבנות, ומתחתיהן ירדו הנהרות אל הים הקריבי.
"מאמו, האם ההר שלנו מכיר הרים אחרים?"
מאמו גונימאקו הרים את עיניו אל הפסגה.
"בוודאי."
"אבל ההרים עומדים תמיד באותו מקום. כיצד הם יכולים להיפגש?"
המאמו הצביע על פלג מים שזרם בין האבנים.
"לאן המים האלה הולכים?"
"אל הנהר."
"והנהר?"
"אל הים."
"והים נוגע בארצות רבות. המים היורדים מן ההר שלנו נושאים איתם זיכרון, זרעים, מינרלים ומחשבות. יום אחד הם עשויים להגיע לחופו של הר רחוק."
הילד הקשיב לצליל המים.
"וכך ההרים מדברים?"
"זו דרך אחת. הם מדברים גם דרך הרוח, דרך הציפורים הנודדות ודרך העננים. לפעמים הם שולחים בני אדם."
"בני אדם יכולים להיות שליחים של הרים?"
"כאשר הם יודעים להקשיב."
מאמו גונימאקו סיפר לילד על מסע שערכו זקנים מבני הקוגי אל ארצם של הסאמי, הרחק בצפון אירופה. הם הגיעו מן הסיירה נבדה, מן ההר העולה מתוך היערות והים החם, אל ארץ של שלג, איילים, אגמים ואור צפוני.
"מה היה להם לומר זה לזה?" שאל הילד.
"בהתחלה הם הקשיבו. זקן אמיתי יודע שהמפגש מתחיל בשקט."
"וההרים שלהם דומים?"
"לכל הר יש גוף, מזג וזיכרון משלו. ובכל זאת, ההרים מכירים את אותה אם. המים שלהם מזינים חיים, הפסגות שלהם אוספות מחשבה, והעמים החיים לצדם לומדים לשמור על היחסים שבין האדם, האדמה והשמים."
הילד חשב על המרחק העצום שבין הסיירה נבדה לארץ הסאמי.
"ומה קרה כשהזקנים נפגשו?"
"שני עולמות עתיקים הביטו זה בזה וגילו זיכרון משותף. אחד נשא את חכמת הסיירה, והשני את שירת הצפון. המילים, התפילות והשירים יצרו גשר. לרגע, שני ההרים הרחוקים ישבו סביב אותה מדורה."
הרוח עברה בין העצים. ענן לבן נגע בפסגה ונמשך מזרחה.
"מאמו, האם גם ההרים בישראל יכולים לשמוע את הסיירה?"
מאמו גונימאקו עצם את עיניו.
"החרמון שומר שלג ומעניק מים לנחלים. הרי ירושלים נושאים תפילות וזיכרונות של עמים רבים. הרי המדבר שומרים שתיקה עתיקה. כל אחד מהם מחזיק חלק מן הסיפור של הארץ."
"אז מה תגידו להם כשתגיעו?"
"נגיע קודם להקשיב. נשאל את המים מה עבר עליהם, את האבנים מה הן זוכרות ואת האדמה מה היא מבקשת מבני האדם החיים עליה."
"ואחר כך?"
"נביא אליהם מחשבה מן הסיירה. מחשבה על כך שכל הר הוא איבר בגופה של האם, וכל מקור מים הוא דרך שבה החיים עוברים ממקום למקום."
הילד אסף אבן קטנה והניח אותה בכף ידו של המאמו.
"תיקח אותה לחרמון?"
מאמו גונימאקו החזיר את האבן אל האדמה.
"ההר הזה זקוק לאבן שלו כאן. אתה יכול לשלוח איתנו דבר אחר."
"מה?"
"מחשבה."
הילד עצם את עיניו וחשב על פסגות לבנות משני צדי העולם. הוא ראה ביניהן חוט ארוך העובר דרך נהרות, ימים, עננים ולבבות.
"שלחתי לחרמון ברכה מן הסיירה."
המאמו הנהן.
"עכשיו נולד ביניהם שביל."
"אפשר לראות אותו?"
"מי שמביט רק בעיניים רואה מרחק. מי שמקשיב באלונה יכול להרגיש את החיבור."
השניים המשיכו לשבת מול ההרים.
אחרי זמן רב שאל הילד:
"מאמו, מה אומרים ההרים זה לזה?"
מאמו גונימאקו הקשיב לרוח והשיב:
"שמרו על המים. זכרו את האם. למדו את בני האדם שהם שייכים זה לזה."
"וזה הכול?"
"זו שיחה שנמשכת מאז תחילת העולם. עכשיו הגיע תורנו לשמוע אותה ולהעביר אותה הלאה."
תגובות